במשפט פלילי בבית המשפט לתעבורה התביעה מציגה ראשונה את ראיותיה.
כשהיא מסיימת, החוק מעניק לנאשם אפשרות לטעון שאין לו מה להשיב:
גם אם יאמינו לכל ראיה שהוגשה, אין בה כדי להוכיח את האשמה אפילו לכאורה.
זו טענת "אין להשיב לאשמה" (No Case to Answer), ואם היא מתקבלת – הנאשם מזוכה בלי להציג הגנה.
במאמר נסביר מה קובעים סעיפים 157 ו-158 לחוק סדר הדין הפלילי, מהן "ראיות לכאורה" בשלב זה, מתי הטענה מתקבלת ומתי נדחית, ומה המשמעות של דחייתה.
המסגרת בחוק: סעיפים 157 ו-158 לחוק סדר הדין הפלילי
סעיף 157 קובע שבגמר ראיותיו יודיע התובע שפרשת התביעה הסתיימה.
סעיף 158 קובע שאם נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – לפי טענת הנאשם או מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו.
משמעות הטענה היא שהתביעה לא עמדה בנטל להביא ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולכן יש לפטור את הנאשם מלהשיב לה ולזכותו כבר בשלב זה של הדיון.
מה בודק בית המשפט – מבחן "הראיות לכאורה"
השלב הזה הוא טכני בעיקרו. בית המשפט אינו שוקל מהימנות ואינו מעניק משקל לראיות.
הוא מניח שכל ראיות התביעה – אפילו "חלקים" או "שברים" של עדות – יזכו במלוא האמון והמשקל, ובודק אם יש בהן כדי לבסס הרשעה בעבירה שיוחסה לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין.
- די בראיות בסיסיות: ראיה בסיסית היא ראיה שיוצרת מערכת הוכחות ראשונית ומעבירה את נטל הבאת הראיות מהתביעה להגנה – גם אם היא דלה (ע"פ 732/76 כחלון).
- נבחנים היסודות המרכזיים: אין לבדוק כל פרט שולי בכתב האישום; די בראיות לכאורה ליסודות המרכזיים ולנתונים העובדתיים העיקריים.
- סתירות אינן רלוונטיות: הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר התביעה יש ראיות שמחלישות אותן או סותרות אותן (בש"פ 8087/95 זאדה).
- מהימנות – רק בנסיבות נדירות: כשהראיות כה בלתי סבירות ששום בית משפט סביר לא יוכל לבסס עליהן הרשעה.
מתי הטענה מתקבלת
הטענה תתקבל כאשר התביעה כשלה מלהציג ראיה כלשהי שמוכיחה יסוד חיוני ומרכזי של האשמה.
בפסיקה הודגש שמדובר במקרים חריגים, כשראיות התביעה מופרכות מיסודן, ושהשיקול של "זמן שיפוטי" אינו חלק מההכרעה בטענה.
בתיקי תעבורה, הטענה מחייבת לבדוק מה בדיוק התביעה חייבת להוכיח.
לדוגמה, בעבירה שתועדה במצלמה התביעה נדרשת להגיש גם את הצילום וגם תעודה על הפעלת המצלמה ותקינותה – ראו צילום רכב ודוחות מצלמה כראיה קבילה.
כשהאישום נשען על חזקת הבעלות לפי סעיף 27ב, בתי המשפט זיכו בעלי רכב כשהתביעה כשלה בהוכחת הבעלות או ההחזקה ברכב.
היסוד הנפשי
ככלל, בית המשפט לא ייכנס בשלב הזה לניתוח מפורט של היסוד הנפשי כשיש תשתית עובדתית שמבססת את העבירה. אבל כשאין בנמצא אפילו ראשית ראיה ליסוד הנפשי, אפשר להתייחס לשאלה גם במסגרת הטענה.
כמה נאשמים או כמה אישומים
אין חשיבות לשאלה אם הנאשם עומד לדין לבדו או יחד עם אחרים.
כשלא הובאו ראיות לכאורה נגד נאשם מסוים, אין הצדקה לחייב אותו להשיב לאשמה רק בשל המשך המשפט של נאשמים אחרים.
מה קורה כשהטענה נדחית
דחיית הטענה אינה הרשעה. קיומן של ראיות לכאורה מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אבל לא את נטל השכנוע, שנשאר תמיד על התביעה (בש"פ 153/95 רחאל).
נאשם יורשע רק אם בסוף המשפט יתברר שהראיות מוכיחות את אשמתו מעבר לספק סביר, והוא עשוי לזכות גם בלי להביא ראיות משלו אם ראיות התביעה עצמן מותירות ספק סביר.
חשוב גם להבחין: רף "הראיות לכאורה" לפי סעיף 158 שונה מרף הראיות לכאורה שנדרש, למשל, למעצר עד תום ההליכים. גם בתעבורה, בקשות ביניים כמו פסילה עד תום ההליכים נבחנות לפי אמות מידה משלהן.
יישום בתיקי תעבורה: מה התביעה חייבת להביא – ומה לא
כדי לדעת אם יש מקום לטענת "אין להשיב לאשמה", צריך לפרק את העבירה ליסודותיה ולבדוק מול כל אחד מהם אם הוגשה ראיה – אפילו דלה. הדוגמאות שלהלן לקוחות מהכללים שבתי המשפט קבעו לגבי עבירות תעבורה נפוצות:
עבירות מהירות
בעבירת מהירות לפי תקנה 54 התביעה צריכה להוכיח שלושה יסודות: שהמכשיר היה תקין ומדויק, שהמפעיל היה מיומן, ושכללי ההפעלה נשמרו (עפ"ת (מחוזי חי') 18977-10-10 אלוני). באותו עניין נקבע שהתביעה אינה יכולה להסתפק בטענה שתעודת הכיול "נמצאת במשרדי משטרת התנועה" – עליה להגיש אותה. חסר כזה הוא בדיוק סוג החוליה שעשויה להיות חסרה בסוף פרשת התביעה. ראו עבירת מהירות.
עבירות שתועדו במצלמה
לפי תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית-המשפט), להוכחת עבירה שתועדה במצלמה נדרשות שתי ראיות:
הצילום, ותעודה על הפעלת המצלמה, תקינותה, שמירת הסרט ואמינות הפקת הצילום.
התעודות יכולות להיות מוכנות עד שלב ההוכחות – אבל אם לא הוגשו עד סוף פרשת התביעה, חסר יסוד ראייתי.
חזקת הבעלות – סעיף 27ב
כשהאישום נשען על חזקת הבעלות, התביעה צריכה להוכיח קודם כול את הבעלות או ההחזקה ברכב.
בתי המשפט זיכו בעלי רכב כשהתביעה כשלה בכך – ורק אחרי שהוכחה הבעלות עובר הנטל לבעלים להראות מי נהג.
תמרורים – כאן הנטל הפוך
לא כל טענה נגד תמרור מתאימה לשלב הזה.
לפי תקנה 22(א) קיימת חזקת תקינות להצבת תמרורים:
התביעה אינה צריכה להוכיח שכל תמרור הוצב כדין, וההגנה שהתמרור הוצב שלא כדין היא טענת הגנה שהנאשם צריך להוכיח (רע"פ 72/87 שקיר). לכן טענה כזו תיבחן בפרשת ההגנה, ולא כטענת "אין להשיב". ראו ציות לתמרורים.
עוד כללים שנקבעו בפסיקה
- שלב טכני: נדרשות ראיות בסיסיות ליסודות העבירה, בהנחה שהן מהימנות ובעלות משקל (ע"פ (ת"א) 70643/01 קהלני).
- "זמן שיפוטי" אינו שיקול: מלאכת השיפוט מחייבת התלבטות ושקילה, ואין להביא בחשבון חיסכון בזמן שיפוטי כשמכריעים בטענה. לכן היא תתקבל במקרים חריגים, כשראיות התביעה מופרכות מיסודן (ת"פ (י-ם) 2184/06 מרגולין).
- כמה נאשמים: נקבע שאין הצדקה לסרב לקבל את הטענה לגבי אחד הנאשמים רק משום שהמשפט נמשך לגבי אחרים, כשאי אפשר להפריד ביניהם – הדבר פוגע בעקרונות הצדק ואינו מתיישב עם לשון סעיף 158 (פ"ח (ב"ש) 971/03 גונצ'רוב; עניין אלפרון).
- ספק סביר בסוף: גם כשהטענה נדחית, נאשם עשוי לזכות בלי להביא ראיות, אם ראיות התביעה עצמן מותירות ספק סביר.
לכן, ההכנה לטענה מתחילה כבר לפני ישיבת ההוכחות: רשימת יסודות העבירה, ולצד כל אחד – איזו ראיה התביעה צריכה להגיש. בסוף פרשת התביעה בודקים אם משהו מהרשימה חסר.
טבלת סיכום: טענת אין להשיב לאשמה
| נושא | מה נקבע | המקור |
|---|---|---|
| מתי מעלים | בסיום פרשת התביעה, אחרי הודעת התובע | סעיף 157 |
| התוצאה אם מתקבלת | זיכוי – לפי טענת הנאשם או מיוזמת בית המשפט | סעיף 158 |
| מה נבחן | קיום ראיות בסיסיות ליסודות המרכזיים, בלי מהימנות ומשקל | ע"פ 732/76 כחלון |
| סתירות בראיות התביעה | אינן משנות בשלב זה | בש"פ 8087/95 זאדה |
| יסוד נפשי | ככלל לא נבחן, אלא אם אין אף ראשית ראיה | ת"פ 40183/02 רביזדה; ת"פ 40013/05 רש |
| אם הטענה נדחית | נטל הבאת הראיות עובר להגנה; נטל השכנוע נשאר על התביעה | בש"פ 153/95 רחאל |
שאלות ותשובות נפוצות
בסיום פרשת התביעה – אחרי שהתובע מודיע שהביא את כל ראיותיו (סעיף 157 לחוק סדר הדין הפלילי), ולפני שהנאשם נדרש להציג את הגנתו.
בית המשפט מזכה את הנאשם כבר בשלב זה, בלי שהנאשם צריך להעיד או להביא ראיות. בית המשפט יכול לזכות גם מיוזמתו, אחרי שנתן לתובע להשמיע את דברו.
ככלל לא. הטענה נבחנת בהנחה שכל ראיות התביעה אמינות ובעלות משקל מלא. רק בנסיבות נדירות, כשהראיות כה בלתי סבירות ששום בית משפט סביר לא יבסס עליהן הרשעה, יתייחס בית המשפט למהימנות.
לא. סתירות ואי-התאמות בראיות התביעה אינן משנות בשלב זה, והראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם יש ראיות אחרות שמחלישות אותן.
המשפט ממשיך לפרשת ההגנה. דחיית הטענה מעבירה לנאשם את נטל הבאת הראיות, אבל נטל השכנוע נשאר על התביעה, והנאשם עדיין יכול לזכות אם נותר ספק סביר.
ככלל לא – די בתשתית עובדתית שמבססת את העבירה. אבל אם אין אפילו ראשית ראיה ליסוד הנפשי, אפשר להעלות גם את השאלה הזו.
סיכום
טענת "אין להשיב לאשמה" מאפשרת לסיים משפט בזיכוי כבר בסוף פרשת התביעה, אבל הרף שלה גבוה: די בראיות בסיסיות, אפילו דלות, כדי לדחות אותה. היא מתאימה כשחסרה ראיה ליסוד מרכזי של העבירה – ולכן ההכנה אליה מתחילה בניתוח מדויק של יסודות העבירה ושל כל ראיה שהתביעה הגישה. גם כשהיא נדחית, נטל השכנוע נשאר על התביעה עד סוף המשפט. אם שוקלים חלופה לניהול המשפט, ראו גם הסדר טיעון בעבירות תעבורה, ועל הערכאה עצמה – סמכות שופט תעבורה.
מנהלים משפט הוכחות בבית המשפט לתעבורה? משרד עורך דין תעבורה אוראל שטרית בוחן את ראיות התביעה מול יסודות העבירה, ומייצג בכל שלבי המשפט. לייעוץ ראשוני: 052-8844323.
